כל כך הרבה קונפלקטים ורגשות עולים בי רק מהמילה היחידה הזו.
גיליתי שאני מתמכרת מהר לאינסטגרם.
מתמכרת לתחושה שעולה לי, לפני שאני מעלה תמונה או סטורי.
איך הגלגלים בראש שלי מתחילים לדהור ולתפוס תאוצה,
מה יחשבו עליי?
איך זה נראה?
זה מוזר לעלות?
עם או בלי פילטר?
אבל מה עם החצ'קון שהרגע יצא לי, רואים את זה בתמונה..
ואז המסע לקבל את עצמי התחיל לפני תקופת מה.
ולמדתי לקבל את העובדה שאני לא מושלמת.
שאני לא עומדת "בסטנדרטים" שהחברה מציגה
את מודל היופי העכשווי
את הבטן השטוחה
את השפתיים הבשרניות והמלאות
לא.
אני בחורה יפייפיה, בדרך שלי.
עיניים גדולות, עמוקות וחולמניות
שפתיים רגילות, לא עם פוטושופ או סיליקון.
יש לי קצת בטן, וזה לא מפריע לי.
גיסי פעם בארוחת ערב, אדם כל כך חביב ומצחיק
אחרי שאכל ושבע, התמתח על כסאו ובטנו עגולה ושבעה
(אני צוחקת כשאני כותבת את זה..)
ואחי יורד עליו בצחוק
"ב'אנה אחי, הפתעת.. איזה קוביות אני לא מצליח לספור אותם.."
כולם צוחקים מסביב לשולחן
וגיסי לא נותר חייב.
"כן אחי, יש לי קובייה אחת גדולה, עבדתי עליה קשה מאד. סמוך עלי.."
אמר ברצינות אבל גם בשובבות וקרץ.
כולנו התפוצצנו מצחוק.
ככה,
בפשטות.
בלי דרמתיות או יחס יתר ומוגזם מדי לגוף, כי זה האידיאל.
כאילו, מי אמר???
מי התחיל את הפנטזיה המעוותת הזו?!
איך שכחנו, שהעיקר הוא הבריאות.
אכלנו, שבענו. (אז יצא בטן.. סו וואט?!)
יש לנו משפחה,
אוכל,
חבר טוב לשפוך בפניו את הלב
ולצחוק עד דמעות, כשהבטן כבר כואבת
מיטה עם פוך וציפית, עם הריח שלנו
לתת לגופנו המפורק מהיום, פשוט..
לנוח.
אני בכל אופן מסרבת לחיות לפי המוסכמות החברתיות,
לאכול עם כפית כל מה שאומרים לי.
אני אחשוב בשביל עצמי.
אני לא אתן לשום דבר חיצוני להגדיר את מי שאני, לקבוע את הערך שלי.
אני כל כך הרבה יותר מזה,
אני אשה.
יש לי אינטואיציה עמוקה.
יש לי דעות ורגשות.
אני אינטליגנטית ויפה.
אני אימהית ונשית.
יש בי מודעות ורגישות יפיפייה
אני נעימה, רכה ויחד עם זה עוצמתית ולא מתפשרת כשאני רוצה.
אני יודעת לרכך את הביקורת הכי קשה, לרכה ומחבקת.
יש בי כל כך הרבה.
בכל אופן,
..
בחזרה לאינסטגרם
החלטתי לקחת הפסקה ארוכה ארוכה
כדי להיכנס פנימה
ולהכיר עוד רבדים ועוד חדרים
בתוכי,
על עצמי.
עוד שאלות..
לצלול אל הפחדים, החרדות
לרדת לעומק השורשים של הדברים..
יש לי עןד כל כך הרבה מה ללמוד.
והאינסטגרם הוא כמו מחסום.
זה להביט החוצה, במקום פנימה.
זה לחפש משהו בחוץ, כשהוא נמצא עמוק בפנים.
ורק עם שקט, שקט מבורך ומחבק
לעצור דקה מהרעש בחוץ
מהמרתון המטורלל הזה
שרצים עם בנדנה על העיניים. ורצים בראבק
לאן??
לאן רצים?
בבקשה רק תגידו לי לאן ואעזוב אתכם לנפשכם...
דיי!
לא יודעים לאן אנחנו רצים טוב???
אל תגידי לנו מה לעשות..
לא יודעים!!
לא יודעים ולא רוצים לדעת.
רק לברוח ולרוץ לרוץ.. לרוץ...
אוקי.. אז מה המטרה של כל זה?
תפסיקי לדבר שטויות.. לכי. לכי מכאן.
רק אל תגידי לנו מה לעשות ואיך לחיות.
אנחנו עידן של חופש!
אוקי אז תחיו באמת..
לא דרך מסך.
בפנים.
התשובות נמצאות בפנים.
אני מתחננת בשקט, עיני מחייכות ברוך והבנה.
גם אני רצתי.
כן.. אני יודעת, לשום מקום.
אבל אז היה ריק. ושום דבר.
בחוץ כבר לא היה מה לחפש.
ומצאתי הרבה.
הרבה מאד.
בפנים.
ביי אינסטגרם.
הלכתי לתת לעצמי צ'אנס גדול.
נותנת לעצמי,
לחיות.
;){kind=link}