בוקר מוקדם.
אני ממצמצת לאור המסנוור במטבח.
שותה בדממה את הקפה, בוהה בכוכבים ובשמיים שעדיין שחורים.
אני רואה את צלליתו על הקיר.
גופי מתקשח מיד, ואני מחזקת את אחיזתי בספל.
"אולי כדאי שתעשי משהו מועיל עם החיים שלך במקום להרוס כל דבר שאת נוגעת בו.."
הוא שולח את הארס שלו אליי.
אף פעם לא הבנתי איך הוא אף פעם לא נח.
תמיד עובד.
מפעיל מניפולציות רגשיות וסוחט עוד ועוד.
לא נמאס לו?
הוא טיפש שהוא חושב שאני בכלל נותנת לו מקום בחיים שלי עוד. הוא לקח מספיק.
אני בוחרת לא להגיב.
מתעלמת כליל מקיומו. יוצרת חומה ומבצרת את עמדתי.
"את יכולה להעמיד פנים שאת לא שומעת אותי, אבל אני יודע שאת שומעת.
את מסכנה וטיפשה."
הוא עדיין שם?
גבי אליו. אני מגלגלת עיניים.
ברצינות, חשבתי שהבן אדם מבין רמזים בסיסיים.
זה כבר חצי שנה שאני לא מעבירה איתו מילה.
לא יוצרת קשר עין.
לא מתקשרת בשום צורה שהיא.
בלי מילים - הנח לי.
כעבור דקות ארוכות שנדמו לי נצח
אני נושמת עמוק כשהוא מניח לי לנפשי.
ממקדת את מבטי בירח הכמעט מלא, ודמעות מלוחות מרטיבות את פניי.
אני מרגישה כעס.
כעס, שסמכתי עליו, שנתתי לו לנתב לי את החיים כפי שהוא רצה.
שהוא דיבר אליי ולא איתי.
סתם לי את הפה ולא חדל מלדבר עד שעפעפיי נעצמו בלי שליטה.
אני כועסת על שחודשים לקח ממני את הזכות להיות אני.
ובסוף, כשנפקחו עיניי. הוא סובב את גבו
האשים אותי, סובב הכל אליי, אלינו. הפיל את האחריות על כל מי שרק אפשר,
העיקר לא על עצמו.
אני כועסת על עצמי, שהאמנתי לסיפורים המטורפים שלו.
שהייתי נאיבית, שוויתרתי על עצמי.
שהקשבתי למילים האיומות שלו.
אני מרכינה את ראשי והדמעות לא פוסקות.
יותר מהכל אני מרגישה עצב.
מגיע לנו, לי יותר.
אני רוצה לצרוח.
לשבור משהו לאלפי חתיכות.
אני רוצה שירגיש מה שאנחנו מרגישים.
הייאוש מכרסם בי.
האם נצא מזה אי פעם?
האם לסיפור הזה יהיה סוף טוב?
מי אני בכל זה?
למה, למה אני?
למה כל זה קורה בכלל?
השאלות שאני לא מסוגלת לענות עליהן מופיעות במהירות מסחררת שוב.
אני נושכת את שפתיי בכעס, ומסלקת את המחשבות הללו מראשי.
צועדת בצעדים גדולים וטעונים למטבח, מניחה את הספל בכיור.
עולה לחדרי, וטורקת את הדלת מאחוריי בזעם.
לא בא לי לראות אף אחד.
אני רוצה שלווה. לא רוצה לכעוס יותר.
אבל זה לא ילך מעצמו, עד שאקבל את כל מה שקרה.
לתוך הזעם, הפחד,האשמה, המצפון והעצב.
גם לא בא לי להיות עם המחשבות של עצמי כרגע.
אני מדליקה את השירים בעוצמה.
מתיישבת ליד השולחן עבודה, שולפת את המחברת העבה, דפיה מלאות במילים.
ואני רק מוסיפה עוד כמה עמודים נוספים, מלאים באותיות שמחברות מילים ומשפטים שלמים.
צווארי תפוס וכואב.
אני מרימה את ראשי מהשולחן באיטיות, מביטה בשעון על הקיר.
'נרדמתי תוך כדי כתיבה.' אני חושבת.
3 שעות.
אני מזדקפת וקמה לאט.
אני יורדת במדרגות התלולות בדממה.
ריח טוב של אוכל מבושל מגיע מהמטבח.
אמא קוצצת את הירקות במהירות, כשמוסיקת ג׳אז שקטה מתנגנת בשקט.
"הו, הי דארלינג מה שלומך מותק? היא שואלת בחיוך.
"הי אמא, טוב."
היא מניחה את הסכין על השיש, מנגבת את ידיה עם המגבת שעל כתפה ומביטה בי בעיניים מודאגות.
אני מסתובבת להרתיח את הקומקום, מתחמקת ממבטה.
היא רוצה לאמר משהו, אך נעצרת.
המים התחממו ואני מסיימת להכין את הקפה השני שלי להיום.
אני נושפת לתוך האדים הרותחים מחבקת את הכוס באצבעותיי.
"אמא, מה יש, יש משהו שאת רוצה להגיד?"
היא שואפת עמוק לתוך ריאותיה.
"כן, טוב. תראי... חשבתי על זה הרבה וחשבתי שאולי זה יהיה רעיון טוב אם תלכי לראות מישהי שתעזור לך, את יודעת, אולי יהיו לה תשובות שאת מחפשת והיא באמת טובה והיא יודעת על מה היא מדב .."
צלצול הסלולרי שלה קוטע את המשפט.
היא משתיקה את הנייד ובוחנת את פניי.
אני מעקמת את פניי ושותקת.
'ממש.. אף אחד לא יעזור לי.. ובכלל, אני לא הולכת לשום מקום. נקודה. אני חושבת לעצמי בסירוב מוחלט.
זה הרי שובר את כל התדמית 'החזקה' שחשבתי שאני. לא, אין מצב. לא יקרה'
עיניי נודדות לחלון הזכוכית הקטנה במטבח.
מהורהרת לפתע.
'רגע, אני כבר כמה שבועות כועסת, עצובה ופקעת עצבים. מה יש לי להפסיד?
לא טוב לי.
מקסימום לא ילך. אבל רק למקרה שאולי כן ילך
למה שלא אנסה ואבדוק?'
"את יודעת מה? אני מוכנה לנסות." אני מחזירה את מבטי אליה ועונה לבסוף.
"דארלינג..." היא עונה בחיוך קטן
ושוב המבט המודאג הזה בעיניה.
"אמא די, את לא צריכה לרחם אלי ולהתנהג אליי כמו ילדה קטנה.."
אני מתכווצת, מתכנסת בתוכי ומתרחקת.
'כולם כל כך תומכים ואוהבים אותי למה אני חייבת להיות בלתי נסבלת?'
'מה יש לי, אוף. מתי אחזור לעצמי, להיות נורמלית?
'טוב, גם לפני לא הייתי ממש נורמלית' אני חושבת לעצמי וזה מעלה לי חיוך דבילי לפנים.
;){kind=link}