זה כמעט מצחיק שפיזית, כלום לא באמת זז, אבל רגשית, זה סיפור אחר לגמרי. רגשית ומנטלית התחושה היא כמו לרוץ 50 ק"מ בשעה.
אז, התכנון היה לטוס לחול לכמה חודשים, ושם היה לי לוז שלם ועמוס.
החברה שבעיקרון העלתה את הרעיון ועזרה להוציא את זה לפועל, טכנית, חמודה ממש, אבל דבר אחד פשוט לא הסתדר לי.
הכל לכאורה מהמם, מסודר, מאורגן ופתוח בפניי, אז למה אני לא תופסת את זה בשני ידיים ומתלהבת??
משהו לגמרי אוף שם.
ואני כבר למדתי, אם יש משהו שהבטן מנסה להגיד לי, זה ממש לא רעיון טוב להתעלם ולהשתיק אותה.
אז ככה, כמה חודשים של און אנד אוף.
הראש אומר לי משהו אחד, והגוף באמוק. לא מוכן להקשיב בכלל.
לא מבינה מה יש לי.
ובו זמנית, המשפחה עוזבת בקרוב לחול.
המשפחה אומרת לי לבוא איתם ולהתחיל מהתחלה שם. מדינה חדשה, מנטליות שונה, אנשים חדשים.
להתחיל ממש מהתחלה. וזה מרגיש נכון כל כך.
ומצד שני, החברה הזו ממש לוחצת עליי לטוס לשם, ואוכל ממש להתקדם ליעדים שאני ממש חולמת עליהם. אבל משהו לא כל כך מרגיש לי נכון.
אני יודעת ששני המקומות לגמרי ייטיבו איתי. זאת אומרת, בכל מקום יש את הפלוסים והמינוסים שלו, אבל בגדול אני אוכל ממש להרוויח משני המקומות.
מה שמדאיג אותי זה לא מקום חדש, אנשים חדשים.
לא.
מה שמדאיג אותי בסיפור הזה שם, עם החברה הזו בחול שעוזרת לי כל כך וממש
משכנעת ממש, זה שכל פעם שאני מדברת איתה, נדמה שהיא ממש מצליחה לשכנע ולדחוף אותי לעשות את ה"צעד הנכון" לי עכשיו.
וזה בגלל שהיא כלכך מכירה אותי ויודעת שזה בול בשבילי!
ואם אני לא אעשה את זה ממש ממש עכשיו עכשיו, אני אפסיד הכל וחבל לי ממש.
יש בזה משהו שאני ממש לא אוהבת.
לא אוהבת את הפוש האגרסיבי הזה מדי.
אם אני אומרת "לא" אני מתכוונת לזה.
אני לא אומרת את זה מנימוס או כבדיחה.
אני מכירה את עצמי, יודעת מה אני רוצה, ולפעמים גם לא יודעת מה בדיוק אני רוצה, וזה בסדר גמור.
אבל אחד הדברים שחשובים לי ממש, ברמה קריטית אפילו, עם האנשים שאני סביבם, משפחה, עם המעגל הגרעיני הקרוב של החברות,
זה לכבד את הגבולות שלי, וכמובן שאני מכבדת את הגבולות שלהם גם. זה הדדי.
ואחד מהביטויים של לכבד את הגבולות זה להקשיב כשאני אומרת "כן" או "לא"
לא לנסות לדחוף או לכפות עלי דעה , החלטה, או אמונה שלך. אני מכבדת כל אדם עם האמונה שלו. לכל אחד מותר לחשוב כפי שהוא בוחר ומזדהה. זו זכות בסיסית ולגיטימית.
ולנסות לעבור על הגבולות שלי, במסווה של "תקשיבי לי, אני רוצה בטובתך ויודעת שזה הכי נכון לך.."
מילים מתוקות מתוקות שבעצם לא נעימות לי בכלל.
ואני חוזרת ואומרת "לא" ברור.
וכל פעם אחרי שיחה איתה, היא מדברת בצורה לוגית והגיונית, ויודעת לאמר לי בדיוק את המילים הנכונות, בשפה שלי, שדעתי פשוט מתערפלת, ואני לא זוכרת להתייעץ עם עצמי ולוודא שזה נעים לי, שאני מזדהה ובאמת רוצה לעשות את הצעד הזה ב100% של "כן" ברור ונחרץ.
אני יושבת עם הכוס קפה בבוקר, בוהה בחוץ בעצים הירוקים, בשמש החורפית החמימה של בוקר, שמנשקת את עורי, וחושבת לעצמי ,
'זהו רייצ', עכשיו אני מחליטה סופית לאן מועדות פניי, בלי שום רעשי רקע חיצוניים, שאומרים לי כל אחד, מה הכי נכון לי.'
אני רוצה לשמוע את הקול שלי בתוך כל הכאוס הזה מסביב.
אני סומכת על ההחלטות והשיקולים שלי.
ואני אבחר את הבחירות שלי.
המסע הזה שלי, זה החיים שלי, ואני רוצה לבחור החלטות עכשיו שישפיעו על החיים שלי בטווח הארוך.
אני פשוט לא מרגישה שכרגע ללכת לבד לחול, רחוקה מהמשפחה שלי שאני לא יכולה בלעדיהם, אוהבת ומחוברת אליהם כל כך,
ללמוד במקום שאני לא בטוחה לגביו, ולא יודעת אם זה מקום בשבילי.. אני בפשטות לא מרגישה בטוחה עם זה.
לא מרגישה שלווה לחשוב על זה .
'זהו זה. אני סיימתי להתלבט אם ללכת לשם או לא, תחושת בטן חזקה אומרת לי "לא" ברור ואני לא הולכת להתעלם ממנה יותר'
אני מחייכת לעצמי ממש ולוגמת לגימה מתוקה כל כך מהקפה, מרגישה שוב שלווה ומחוברת לעצמי.
זה תהליך שאני עוברת עם עצמי ממש לאחרונה, ללמוד להקשיב לעצמי, לקול הפנימי הזה בתוכי, ולתת לעצמי גיבוי מלא.
לא לתת לאחרים לבחור בשבילי.
לא לתת לאחרים לקבוע לי מי אני. או מה נכון או לא נכון לי לעשות.
אני לא צריכה להסביר לאף אחד את הבחירות שלי.
אני פה בשבילי.
לא מחכה להסכמה או לאישור של אף אחד.
;){kind=link}