שוב.
שוב נפלתי בפח שלה.
למה לעזאזל זה קורה לי?
למה אני מתעלמת מתמרורי ההזהרה פעם אחר פעם?!
ברור לי מהתחלה שהיא רעילה ושקועה בעצמה.
אני מרגישה מנוצלת ונאיבית.
היא באה אליי לכמה ימים.
עכשיו, זה לא שלא ידעתי שהיא משחקת הרבה בשיטת הפסיב-אגרסיב
קולה מתקתק אבל היא נחשה אמיתית.
אמרתי לעצמי, אחרי שלמדתי לשלוט פחות או יותר בהשפעה של האנרגיות סביבי, את האנרגיות החיוביות והטובות להכיל, להתמסר ולהיפתח אליהם, ולאנרגיות השליליות, פשוט לאטום את השדה שלי ולא לאפשר לזה כניסה אליי.
ואמרתי לעצמי בלב,
רייצ' מה כבר יכול להיות?
זה הבית, המרחב והספייס שלי.. כאילו מה כבר יכול ללכת לא טוב?
מסתבר שטעיתי.
אני מפעילה את המדיח, פותחת לרווחה את החלונות, מאפשרת לאוויר הנקי להיכנס פנימה, ריח של כביסה ופאי תפוחים שהכנסתי לתנור נישאים בחלל הבית. ומוסיקת ג'אז שקטה מתנגנת בשקט.
אני יושבת ומביטה החוצה לגינה הירוקה, הקסומה והשלווה ומחייכת בעונג.
נקישה על הדלת.
אני מתרוממת ומתמתחת, ניגשת לפתוח את הדלת.
אוריין מתנפלת עליי בחיבוק מוחץ, ואני מחזירה, אבל משהו מרגיש לי קפוא בחיבוק ולא חמים וחברותי.
אני מתעלמת ונותנת לה להרגיש בנוח.
היא מתחילה לדבר, ולדבר ולדבר ולדב.... ונצח.
ואני לא מצליחה להשחיל מילה.
דקירה קטנה בלב. ואני נושמת עמוק.
מאיפה זה מגיע?
חוסר טקט?
נרקסיזם עצמי?
היא מחפשת פסיכולוגית?
שק חבטות?
חסך ילדות?
כאילו, מה נסגר מתוקה?
"... קולטת שהיא אמרה לי את זה.. ואני כזה איזה.."
אני כבר לא שומעת.
האמת שפשוט נמאס לי.
אני מתחילה לחשוב על דברים אחרים, ובנתיים מסתכלת עליה כאילו אני מקשיבה. מהנהנת פה ושם.
"רייצ'ל, את מקשיבה לי?" פתאום אני שומעת אותה שואלת.
"כן,כן אני שומעת.. בטח" אני מחייכת באילוץ, מקווה שלא תשאל.
והמחשבה הזו מעלה לי חיוך.
"שאלתי מה איתך?"
אני ממצמצת בהפתעה.
נזכרת? אוקי. אף פעם לא מאוחר, אני מחייכת ומשחקת עם המזלג.
היא אומרת, ולפי הטון שלה, זה הדבר האחרון שמעניין אותה.
"כן.. טוב, לא הרבה. התחלתי עבודה חדשה, הורים שלי התגרשו, ואני שוקלת אם אני רוצה להתחיל ללמוד משהו, וגם שוקלת את המעבר לחול כמו שסיפרתי לך..." אני מסיימת
ובוחנת את תגובתה כל הזמן שדיברתי.
היא נושכת את שפתיה בעצבים.
מאגרפת את ידיה, ואישוניה זזות ימינה ושמאלה.
היא לא מקשיבה לי.
היא שומעת מילים. לא מקשיבה.
לא רוצה לדעת ולהכיר את מי שאני, לדעת מה עובר עליי.
פשוט לא מעניין אותה. נקודה.
ברגע שסיימתי, היא המשיכה הלאה, ולא שאלה יותר כלום.
פשוט דיברה ודיברה עד שאפעפיי כמעט נעצמו.
בשלב הזה, אני שוקלת את צעדיי עכשיו.
אני הולכת לחתוך חד את החברות הזו.
ראיתי מספיק.
זה לא איכויות שאני רוצה בחברות שלי.
החברות שלי, שאני בוחרת אותם עם פינצטה, ואוהבת כל אחת מהן כמו אחות, נותנת, מחבקת ונוכחת כל כולי.
וזה הדדי.
חברות שלי רוצות להכיר אותי. את מי שאני. את הנשמה שלי.
את הטוב והפחות.
את הדעות ומחשבות שעוברות בראשי.
מה התחביבים שלי.
מה האוכל האהוב עלי, מה הפחד הכי גדול שלי.
מה הפדיחה הכי מצחיקה וגדולה שקרתה לי.
מה חשוב לי בבן זוג.
במה יש לי חוסר ביטחון, ובמה אני ממש בטוחה.
מה מעניין אותי, מה מגעיל אותי.
את הדברים המוזרים שאני עושה.
את הבדיחות קרש העקומות שלי.
את ההבעות פנים שלי.
הכל.
ומישהי שאפילו לא מעניין אותה מה שלומי.. זה פשוט לא מתאים לי.
אני לא מחפשת להיות מטפלת.
אני חברה שלך, לא בן זוג.
אני לא מחפשת תלות מעיקה, ותחושת אשמה אם אני לא נותנת לך את מבוקשך.
הציפייה שלה שאני אעניק לך דברים שאני לא יכולה לתת לה.
רק היא יכולה לתת אותם לעצמה.
אחרי הכל. אני שמה את האצבע בדיוק על העניין.
זה אדם נרקסיסטי. נקודה.
אל תפעילי עליי את המניפולציות האלו.
אני מכירה את השיט הזה.
מחקתי את האיש קשר.
חסמתי בפייסבוק.
וחתכתי חד.
מצטערת חמודה.
לא בשבילי.
אני יודעת מה מתאים לי ומה ממש לא.
וזה...
חבל שלא הקשבתי לעצמי מההתחלה.
האינטואיציות שלי לא בוגדות בי.
;){kind=link}