אני חיה בבועה משלי.
במציאות מסוימת שמנותקת מכל הסטנדרטים החברתיים המקובלים.
לפעמים אני מרגישה שאני בכלל לא קשורה לתקופה הזו.
אני נשמה ישנה כנראה..
אני די מנותקת מהטכנולוגיה שרק הולכת ומתפתחת,
ומהלחץ החברתי שהולך ומתעצם בעקבות הסטנדרטים שמציבים לנו,
החל מהרשתות החברתיות עד לפרסומות הגדולות התלויות במגדלי עזריאלי.
אני מתכווצת כשאני יושבת ברכבת, בוהה בחלון הקטן, איך הנופים משתנים בקצב מסחרר,
מעבירה את עיניי על היושבים לידי, והם שקועים עמוק בתוך המסכים,
אוזניות צמודות לאוזניהם.
אני מרגישה כל כך רחוקה,
מתכנסת עמוק בתוך עצמי, מאפשרת לעצמי לצלול עמוק לתוך המחשבות והדמיונות שלי.
הכל מרוחק ומנוכר כמעט מסביב, אז אני חוזרת בשקט בשקט לעולם הקטן והרחב שלי ששם בטוח, נעים ושליו.
אני פשוט כל כך נהינת להיות לבד, עם עצמי
מוקפת באנרגיה שלי.
וזה חדש לי.
שנאתי, שנאתי את זה פעם. כל כך.
זה היה משעמם ולבד.
עכשיו, אני מצחיקה את עצמי עד דמעות,
הרוגע והשלווה שאני משרה סביבי, עליי
הולכים איתי לכל מקום.
חברה (טל) באה אליי לפני כמה ימים.
היא מתולתלת, אנרגטית ונמרצת תמיד.
לא מסוגלת לשבת יותר מ10 דקות.
הכנתי קפה, וחתכתי חתיכה מעוגת השקדים שטל, הביאה איתה, והתיישבתי לצידה.
מחבקת את הכוס באצבעותי ומחייכת בחום, וברוגע.
שוחחנו, ריכלנו וצחקנו.
וכמעט שלא שמתי לב לשפת גוף שלה, שרק הלכה והתרופפה בנינוחות על הכסא.
פתאום היא אמרה,
"היי, רייצ', את מכשפת אותי, או מה?!
מה זה הזון האובר רגוע הזה שאני נמצאת בו כרגע, אני מרגישה בטראנס כזה.. בקטע טוב.."
היא מטה את ראשה לאחור וצוחקת. ואני מחייכת חיוך שרק הולך וגדל וחושבת על משהו שנון להגיב)
אני חושבת לכמה רגעים ועונה בחצי חיוך
"כן.. טוב, מודה באשמה.. באמת שמתי לך משהו בקפה, להרגיע אותך טיפה. תאמיני לי לא יזיק לך קצת שלווה."
אני מושכת בכתפיי ומחייכת קלות.
"ובכן.. שיים עלייך רייצ'.. באמת"
היא אומרת ברצינות מעושה ושותה את שארית הקפה שנותר בכוסה, ומניחה את הספל על השולחן בדרמטיות.
"טוב..אבל יש לך מזל שלפחות אמרת לי את האמת, אה?"
אני מחייכת.
"שורה תחתונה.. את כל כך רגועה ונינוחה, אם אדבק אלייך מספיק אולי גם עליי תשרה תחושת ה...ממ.. כן טוב.. כל השיט הטוב הזה בגדול.."
היא מסיימת את המשפט. קורצת, ואנחנו צוחקות וממשיכות לפטפט עוד שעה ארוכה.
.....
פשוט, בגדול,
בפשטות,
חשוב להיות לבד.
להסכים לקבל את עצמנו איך שאנחנו.
ויחד עם זאת להסכים להשתפר ולהתקדם.
אנחנו רגילים לתפוס את העולם בעיקר דרך החושים שלנו, שמיעה, ראייה, מישוש וכו..
עד שנראה לנו שבלעדי זה אנחנו נשארים בלי כלום.
וזה לא נכון.
בלי כל זה, (החושים שלנו)
שלפעמים אפילו רועשים הרבה יותר משנראה לנו, לא נישאר בלי כלום.
נישאר עם עצמנו.
וניפגש עם עצמנו בצורה הכי אינטימית ועמוקה שיש.
זה דורש תהליך, הקשבה והזדמנות.
|
|
|
|
;){kind=link}