עיניה אדומות שוב.
מנסה להסתיר את זה שוב.
אבל ללא הצלחה.
אני רואה את הדמעות, שומעת בלילה את הבכי החנוק
מילים קטועות
שברי זכוכית מנופצים בכל עבר.
הסכין החדה הולכת ומסתובבת בחזה.
גונבת פיסה אחר פיסה.
הלב שלה מדמם.
שבורה וריקה.
עוד יום ועוד יום עוברים וחולפים.
המצוקה , הפצע גדל ונפער יותר.
ואני אובדת עצות.
רוצה לעטוף אותה.
לחבק, לעודד לשלוח לה חבילות אהבה ותמיכה ובוסט אנרגיה, בדואר הלב.
המציאות העגומה שלה מסרבת לעזוב.
מאיפה היא שואבת את הכוחות שלה?!
כמה עוד אפשר??
אני רואה אותה.
מרגישה אותה.
מריחה את המצוקה שלה ממרחקים.
צורחת אליה בתוך הלב שאני אוהבת אותה
אנחנו קשורות בקשר חזק.
בת ואמא.
;){kind=link}