אני יודעת שאני לא היחידה שעוברת את זה, למעשה הרבה מסביב לעולם חשים כמוני.
אבל תחושת הבזבוז של השעות שעוברות. הימים החולפים.
פשוט מתסכל אותי.
מעבר ללאכול ולשתות, לישון, ולקשקש סמול טוק פה ושם. כלום.
אין משמעות בחיים כאלא.
בשביל מה לקום? להעביר עוד יום בלי כלום, כמו אתמול ולפני שבוע? לשרוף את הזמן מול הטלויזיה?
אני לא בדיכאון, זה פשוט מתסכל.
הורים שלי בהליכי גירושין לא קלים.
בהתחלה נקרעתי ולא האמנתי שזה קורה לנו.
הייתי ממש לא יציבה, וכל אחד היה יכול לשנות את דעתי.
סכסוכים. בכי. שקרים ומניפולציות.
עם הזמן זה חלחל ועברתי תהליך להבין שלא הכל אני מבינה ויודעת. שאני חייבת לשחרר דברים שלא בשליטתי.
ועוד דבר שכל הזמן עשיתי זה להילחם מלחמות לא שלי. להיכנס עמוק לשדה הקרב ולהיאבק מאבק שלא שלי בכלל.
לא הבנתי למה כל הזמן יש סביבי דרמה שלא רציתי בכלל, עד שהבנתי שאני זו שנכנסת אליהם.
בכל אופן, חשבתי שלהיכנס כל כולי לראש של לימודים שיגזול את כל הזמן שיש לי, לא לחשוב ולא להתעסק בסופה המשתוללת
במשפחה, יעשה לי טוב.
טעיתי.
הגוף שלי אותת לי לעצור, הסטרס מהלימודים שנרשמתי אליהם, הלחץ במשפחה ובעבודה. הכל היה יותר מדי.
אז החלטתי לעזוב את הקורס.
וגם הפסקתי לעבוד.
הבנתי שאני צריכה לשים הכל על 'הולד' ולצור רגע לחשוב, באמת, עליי.
מה אני רוצה כרגע, מה נכון לי.
יצאתי שעות לטבע. אני, הגיטרה, יומן ועט.
בכיתי המון.
גדלתי על 'אמונה' שחוזק אמיתי זה תמיד לשלוט בהכל. לא לתת לרגשות יותר מדי מקום, זה חולשה.
לשדר ביטחון. שקשרים חשובים יותר מחברות אמיתית.
שתארים ומקום עבודה מכובד מסמלים הצלחה בחיים.
בזמן הזה, לבד. דווקא בשיא הדרמה סביבי וממקום של מחשבות קשות, ממקום נמוך מאד התחברתי לעצמי.
הבנתי שכל הזמן הזה סבלתי. לבשתי דמות אחרת. שהיא לא אני.
וזה גרם לי סבל רב.
כי לא להיות אתה, עם הכשרונות שקיבלת, עם כל המכלול שמחבר ומייחד אותך. זה כלא אמיתי.
הבנתי שכל הדברים שחשבתי שהם הצלחה מסחררת, הם בעצם שטות אחת גדולה.
זה ממש לא חשוב. בולשיט שאכלתי עם כפית כל השנים האלא.
אני חושבת אחרת.
אני לא מסכימה לחיות חיים שהם לא שלי ולא נועדו לי.
התחלתי לחשוב מה באמת אני חושבת על כל מיני דברים שעד אז היו מובנים לי מאליו שככה זה וזהו.
לגבש דעות אותנטיות שאני שלמה ומסכימה איתם.
לבנות עמוד שדרה חזקה שלא משנה מה, יהיה חזק ויציב.
והיום, אני מאמינה שהיכולת להפגין רגישות, ולהסכים להיות פגיע זו עוצמה. כי זה הרבה יותר חזק מכל החומות והמסכות שאנחנו עוטים על עצמנו כדי לא להיפגע. אז היכולת לבוא נקי ולעמוד 'ערום' בלי כל המגננות והמחסומים, זה חוזקה.
אתה מספיק חזק לדעת שלא חשוב מה, אתה יודע מי אתה ואתה מסוגל לקבל את עצמך עם הכל.
כשאתה במקום הכי נמוך שלך.
ובהצלחה המסחררת שלך.
אני כרגע מחפשת את הפנייה הבאה שאני רוצה לקחת.
מחשבת מסלול מחדש.
מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי עכשיו.
לאן ללכת.
אני מבולבלת וקצת מרגישה מוצפת מכל האפשרויות שעומדות לפניי.
אני רוצה שכל החלטה שאני אחליט לקחת,
אני אלך איתה בלב שלם, ולא אתחרט עליה. אם לקחתי אותה, אז עד הסוף.
;){kind=link}