מאז הוא עבר לגור דירה ממולי.
יצאתי לחצר כל יום בתקווה לראות אותו שוב.
התאכזתי כל פעם לראות את המרפסת שלו ריקה. אני תופסת את עצמי מהרהרת וחושבת עליו לא פעם, במשך היום.
החופשה שלי נגמרה, אני מוכרחה לחזור לעבודה ולשגרה העמוסה.
בוקר מוקדם. קרני שמש חודרים דרך התריס, ממצמצת ומפהקת בעייפות.
מכריחה את עצמי לקום ולהתחיל להתאגן לקראת היום.
ניגשת למטבח. המכונה מתעוררת לחיים, מכניסה את הקפסולה ומתמוגגת מהזמזום המספק של הנוזל הנשפך לספל.
ממהרת להתלבש בבגדים ששמחתי לזנוח אותם לכמה שבועות, במהלך החופשה שקיבלתי. ולהסתפק במראה הפשוט של ג'ינס וטי שירט.
חולצה לבנה מכופתרת, מכנסים שחורות מחויטות.
מעבירה את אצבעותי בשיערי הפרוע מהלילה, מורחת פס איילינר דק על העיניים, מטיזה על צאוורי ועל מפרקיי בושם
מביטה שוב בבואתי המשתקפת במראה, מחייכת לעצמי ומסתפקת בזה.
יורדת לחנייה, סוקרת את הרחבה מקווה בתוכי לראות את מכוניתו של ג'ון.
הוא לא שם.
אני נוזפת בעצמי, למה אני טורחת בכלל. הוא הבוס שלי עכשיו.
כל מה שהיה, היה. זה לא יקרה.
אני חייבת להמשיך הלאה.
אני נכנסת לבניין המשרדים, מחייכת לג'ני המזכירה בדלפק, גבוהה, רזה, עיניה ירוקות חודרות. שערה צבוע בגווני בלונד.
וחיוכה מגלה שיניים לבנות מושלמות.
"היי רייצ'ל, הרבה זמן לא ראינו אותך, איך היה החופשה?" היא שואלת בחיוך מזויף.
"היה מעולה, תודה. יום טוב ג'ני."אני ממהרת לסיים את השיחה איתה ולתפוס את המעלית שניות לפני שהדלתות נסגרות מאחורי ואני מתנשפת בהקלה.
אני צועדת בסדרון הארוך, ולפני שאני פונה להיכנס למשרדי, אני ממשיכה ישר, פונה שמאלה ונכנסת למשרד של זואי, חברתי הטובה.
"רייצ!" היא צועקת אליי כשהיר רואה אותי, מתנפלת עליי בחיבוק.
"הי זואי" אני אומרת בצחוק אל תוך החיבוק המוחץ שלה.
"הי.. זה כל מה שיש לך להגיד אחרי העילמות שלך..מתחמקת מהודעות, שיחות. היי, את אומרת לי אה?!" היא רושפת אליי ומשחררת את חיבוקה.
"זואי.. פשוט החלטתי להתנתק בלי קשר אלייך את מכירה אותי.." אני מנסה להתחמק מעיניה החוקרות.
"טוב, את יודעת שאני לא קונה את התירוצים שלך. שפכי הכל מה יש?" היא לוחצת .
אני זעה באי נוחות.
"זה כלום נשבעת בחיי." אני מחייכת חיוך לא כל כך אמין ומסתובבת לצאת מהחדר לפני שהיא תוציא ממני מידע שאני לא מעוניינת לשתף.
אני נעצרת כשהדלת נפתחת ולפני שאני קולטת מה קורה, עיני נופלות ישר על עיניו החודרות של ג'ון.
צמרמורת עוברת במעלה גבי וליבי דופק במהירות ואני מרגישה את הסומק בוער בלחיי.
"שלום רייצ'ל, טוב לראות שחזרת לעבוד" הוא אומר ומחייך אלי בחמימות.
"תודה ג'ון." אני מצליחה לאמר בכל הביטחון שאני מצליחה לגייס לקולי, מהנהנת לכיוון הדלת.
הוא מביט בי עוד מספר רגעים ומפנה לי את הדרך.
אני ממהרת החוצה, מתחככת בזרועו וגל חום עובר בי.
אני מריחה את הריח המשכר של האפטרשייב והבושם הגברי.
כשאני שומעת את קולו מאחוריי הולך ומתרחק. "בוקר טוב זואי. תוכלי בבקשה לטפל בניירת הזו .."
נכנסת למשרדי ומוציאה את כל האוויר בנשיפה חדה.
מפעילה את הלפטופ להסיח את דעתי ולהתחיל לעבוד על פרויקט חדש, שיגזול ממני את כל הזמן הפנוי.
בשעת צהריים, קרקור קולני מזכיר לי שאני גוועת וכדי שאסגור את התיקייה ואקח הפסקה.
מתמתחת ויוצאת החוצה לרחוב הסואן. נכנסת לבית קפה קטן ומזמינה קפה נטול.
"ריי'צ!" אני שומעת קול מאחוריי. אוי לא. זואי.
"היי" אני מסתובבת, מחייכת אליה ועיניי מזהירות.
"מה לעזאזל זה היה, עם ג'ון?" היא מתעלמת כליל ממבטי ומגיעה ישר לעניין.
"מה היה עם ג'ון?" אני מיתממת.
"רייצ'!" היא מפנה אלי אצבע וחיוך קטן, שובב מתעקל בשפתיה וזה מידבק ואני מתחילה לחייך חיוך שמיד הופך לצחוק.
"זואי תעזבי אותי עם השטויות שלך" אני לוקחת את הקפה ויוצאת.
"דלוקה עליו אה?" היא קורצת לי ואני מתפתלת מהישירות המוכרת שלה.
אני כבר לא רואה טעם להתכחש ועושה פרצוף של 'מה לעשות'..
"תגידי נגמרו הגברים בעולם, דווקא ג'ון???
שהוא פאקינג הבוס שלך. אלוהים אדירים רייצ'..! "
אני לוגמת מהקפה, בוחרת לא להגיב.
אני לא אמורה לחוש אשמה. אני חושבת בתסכול.
אני יודעת.
דוקא ג'ון.
לפעמים, הלב לא שואל במי להתאהב .
;){kind=link}