גומעת בשקיקה את האוויר הקריר של הלילה אך תוך ראותיי.
סוף ספטמבר. ובוא הסתיו נותן את אותותיו. ריח האדמה הצחיחה. חצבים פורחים ואינספור נדידות ציפורים בשמיים הכחולים.
יושבת ומהרהרת לעצמי
מה מטרת החיים?
אני הרי לא פה סתם.
יום אחרי יום.
שנים חולפות, דעות משתנות
אנשים נכנסים ויוצאים מחייך.
כאילו, אחרי הכל, בסופו של דבר,
מה אני רוצה מעצמי?
מה המטרה שלי בחיים האלא?
מה אני מצפה שיקרה?
מה אני רוצה להנציח בעולם?
האם אני נאמנה ואותנטית לעצמי?
האם אני מנצלת את כל הכשרונות
והיצירתיות שלי?
האם אני גאה באדם שאני?
מי אני רוצה להיות? איך זה נראה?
כל מה שקרה לי עד היום היו תוצאות של מחשבות שחשבתי ויצרו את המציאות שלי עד כה. לטוב ולרע.
המחשבות הללו משרתות אותי או להפך?
האם אני עדיין תקועה בעבר?
האם אני ממצה את התכלית והקיום שלי על פני הארץ???!?!?
אני מתפוצצת מהעומס ומהמהירות המסחררת של מחשבותיי הדוהרות
מרגישה שנסחפתי רחוק ואיבדתי שליטה.
אני לוקחת נשימה עמוקה.
מנסה להסדיר את המחשבות שנעות בכאוס מוחלט ולהחזיר אותם בסדר למדפים שלהם.
לקפל אותם פנימה עד שאמצא להם מקום.
אני מעסה עם האגודל את הרקה, מנסה להפחית את הלחץ שאני חשה.
מנסה לרוקן את ראשי ולמלאות את ראותיי באוויר.
פנימה.
החוצה.
"הכל בסדר.." אני לוחשת לעצמי, מנסה לחזור חזרה לחוף מבטחים. "תרגעי.."
הסערה נרגעת. אני נושפת בהקלה. 'לבנתיים'. אני מהרהרת מוטרדת.
יורדת במדרגות התלולות. מדליקה את המתג במטבח הקטן.
ניגשת להכין תה צמחים חם.
זה תמיד מרגיע.
אני מזמזמת לעצמי בשקט, מתופפת על השיש, מחכה למים לרתוח.
מחזיקה בידית הספל וניגשת בצעדים מדודים לערסל בסלון. לוקחת ספר ממדף העץ ומיד שוקעת בעלילה הזמנית שנותנת לי עוד קצת זמן.
יודעת שבסוף אהיה מוכרחת לענות לעצמי את התשובות שאני מתחמקת מהן שוב ושוב.
;){kind=link}