לא מבינה למה אני בוגדת בתחושות שלי.
הסיפור עם החברה הזו, אוריין. התחיל כשנפגשנו באופן אקראי בדוכן בשוק.
בעודי משלמת למוכר היא פותחת איתי בשיחה, צחוקה מתגלגל ומתקתק כזה.
אני זורמת איתה, מרגישה שצחוקי מאולץ מעט, ותוך כדי שיחה אני מבינה שהיא ילדותית ומתאמצת טיפה.
מפה לשם צירפנו אחת את השנייה לחברים בפייסבוק ובחיבוק מביך ומאולץ ביותר נפרדתי ממנה לשלום.
לא דיברנו לתקופה ארוכה עד שהיא שלחה לי יום אחד הודעה במסנג'ר על תמונה שהעלתי, מהמכון כושר שאני מתאמנת בו.
היא כותבת לי שהיא מזמן רוצה להתחיל להתאמן ותשמח להצטרף אלי מתישהו.
אני בדיוק חיפשתי חברה ללכת יחד למכון, שולחת לה הודעה בחזרה שאני אשמח.
כעבור יומיים אנחנו נפגשות, היא צוחקת ללא הרף. מדברת על עצמה כל הזמן, מדברת אלי ולא איתי. מחבקת ומדברת כאילו אנחנו מכירות שנים.
אני אדם שייתן תחושה מאד נוחה, אחייך ואזרום עם האדם, ואם זה בלתי נסבל, והקשר לא הדדי ורעיל אני אתחמק בעדינות ואנתק מגע.
משום מה, המשכתי לדבר איתה למרות התחושה הלא נעימה בגוף. למרות תמרורי האזהרה ששבו וניסו להזהיר אותי.
באותה תקופה המצב המשפחתי שלי התדרדר, ומצב רוחי היה קודר.
נעשיתי עצובה ומכונסת בתוך עצמי ובתוך תוכי חיכיתי לאיזה חום, חיבוק וקרבה.
אז, למרות שהרגשתי לא טוב לידה, יצאתי סחוטה נפשית מכל מפגש איתה, עדיין המשכתי בגלל החום כביכול שהיא העניקה לי.
שהרגיש לי מזויף וסנטטי.
באיזשהו שלב החלטתי להתנתק ממנה.
היא טסה לחול, נסעה עם חברותיה, בילתה ונהנתה.
שמחתי בתוכי והוקל לי כי כך היה לי קל להתחמק ממנה.
לפני שבוע, נפגשנו שוב. שתקתי רוב הזמן, היא דיברה שוב, על עצמה, וכמעט שלא יכולתי להשחיל מילה.
הרגשתי נורא ובעיקר כעסתי על עצמי. מה נסגר איתי?! למה אני ממשיכה בקשר הרעיל הזה, כל פעם אני יוצאת משם בתחושה שסחטו ממני את כל הכוחות, סוג של ערפד שמצץ ממני את הדם והותיר אותי גוססת אם לא מתה.
אני לא מצליחה להבין למה אני לא חותכת ממנה פשוט, ונעלמת.
מה גורם לי להישאר ולסבול?
הסתבכתי.
;){kind=link}