שיט. חצר ממול.
ג'ון.
מה לעזאזל?
למה הוא נמצא כאן?
ברחתי ממנו אבל לא חשוב מה אנו תמיד נפגשים.
איזה מוזר. הוא ראה אותי? אני חושבת בבעתה.
יושבת במרפסת, לוגמת מהקפה המוקדם. נותנת לשמש ללטף את עורי השחום מהקיץ הלוהט הזה.
יש בו מהו שגרם לי להתקשח ולהתנמס בו זמנית. אני אוהבת את העיניים שלו עליי.
אני אוהבת שהוא מפשיט אותי במבטו.
אני בוחנת את גבו. את חולצת הטריקו הנצמדת לגופו,
נזכרת בחיכוך של ידי בידו כבדרך אגב כשניסה לעזור לתקן את התקלה במחשב שלי.
אבל אי אפשר להתכחש למשיכה העזה ולחום והסחרור שהרגשתי בכל גופי.
איך בעבודה כשמישהו הרים את קולו ונזף בי, הוא הגיח משום מקום והעמיד את הזר במקום.
כשהבוס הפיל עליי עבודות נוספות ונשארתי במשרד עד השעות המאוחרות של הלילה,
הוא נותר במשרדו לידי ודאג שלא אהיה לבד והתעקש להקפיץ אותי הבייתה ולראות במו עיניו שחזרתי בשלום ושאני בסדר.
כשהוא קיבל קידום והפך למנהל האגף, ניסיתי למנוע כל היתקלות איתו.
ידעתי שיש לי רגשות עזים כלפיו, והגוף שלי רוצה אותו. השפתיים שלו,
חושניות ובשרניות שאני רק רוצה לנשק ולתת להם לשוטט בכל חלק בגופי.
והכי גרוע המבטים שלו, התשוקה והקמטוטים בזוויות עיניו הטובות שטבעתי בתוכן עוד לפני שאמר מילה.
בישיבת צוות שלא יכולתי להימנע מהם, כל דקה נמשכה נצח
מהרגע שהוא נכנס לחדר ומבטו נופל עליי ומשהו משתנה במבטו. עד הרגע שהישיבה נגמרת ואני ממהרת החוצה, כמעט מפילה את ערימת הניירות והקלסרים ומנסה להסדיר את נשימתי, ואת התחושה הזו בגוף ממבטו המענה שלא הרפה ממני כל הזמן.
הוא עומד שם נשען על המעקה, פונה להיכנס פנימה ומבטו נופל עליי.
הוא נעצר בפתאומיות ואנו לא מסירים את עיננו אחד מהשנייה.
מבטו חודר ומופתע בו זמנית.
אני קפואה, ממוגנטת.
רוצה להישאר כך לנצח ובו זמנית להיעלם לבלי שוב.
המתח הולך ומתגבר. הנשימות שלי מאיצות, ליבי מאיים לפרוץ החוצה מכלוב הריאות.
אני נושכת את שפתיי, פרפרים בבטני התחתונה.
שנינו מישירים מבט ולא מסוגלים להפנות את המבט ראשונים.
הוא לא זע. הוא ממשיך להביט בי במבטו החודר והמפשיט ללא בושה.
צל אפל ומוטרד חוצה לשבריר שנייה בעיניו.
הוא מנתק את הקסם באחת. מפנה את מבטו ונעלם במהירות מסחררת, עד שאני תוהה אם כל זה קרה עכשיו.
אני מנסה להסדיר את נשימותיי הפרועות.
הוא עבר לפה, דירה מולי?
אין מצב.. זה לא קורה לי
המחשבות רצות באי סדר.
המעבר הזה יטרוף את כל הקלפים.
;){kind=link}