המילה נורתה כמו חץ אכזרי ומשופד .
חרכה את ליבו ושרפה אותו, טובע וצולל עמוק מטה מטה בלי יכולות לצוף למעלה ולקחת נשימה עמוקה אל ראותיו להרגיע את השריפה המשתוללת ומכאיבה.
פיו נפער, הכאב ניכר בעיניו.
ההבנה חדרה אלי לאט. פגעתי בו, הכאבתי לאדם קרוב אלי כל כך. כלכך טיפשה ואימפולסיבית, לא חשבתי. אני מנסה להרגיע ולהצדיק את הטעות האיומה שלי. ללא הצלחה.
נשכתי את שפתי בבושה לא מסוגלת להישיר מבט לעיניו, הוא רק הרים ופירגן לי כל הזמן, עזר והגן. מה עשיתי??
לאחר המבט המתייסר בעיניו זה התחלף לאכזבה. וזה יותר מכל הכאיב. שיצעק שישיב אש, שירד לרמה נמוכה, שיכאיב בחזרה אבל רק שיגיד משהו ולא ישתוק. עיניו מספרות לי הכל.
למה זה קרה לי בכלל? למה לא יכולתי פשוט לשתוק ולהתאפק? למה הייתי חייבת בכלל להגיד את זה?
הרגשתי טיפשה וילדותית כל כך.
אין לי מושג איך לתק את זה והאם יסלח לי .
אבל דבר אחד אני יודעת אני אתקן את זה לא חשוב מה זה ידרוש ממני. אני לא אוותר בקלות. אני אשלם גם מחיר כבד למעשים שלי.
נתתי לו זמן להירגע, קשה לו להביט בי, אני מבינה אותו. שולחת לו פתחים אלי, מצפן שיחזיר אותו אם ירצה.
הוא דחה זאת פעם אחר פעם.
עדיין לא פותח שום דבר ממה שהוא מרגיש, אז מה שנותר לי זה לגשש באפילה
;){kind=link}