אני רוצה להיות כנה.
בפשטות ובנעימות.
אני לא רוצה להסתבך.
לא רוצה להסתתר משקשקת, מאחוריי המילים שלי.
בא לי לפרק את הקשרים הסבוכים שנקשרו יחד והפכו פיסה מגושמת אחת.
אני לא רוצה להשפיל את מבטי מול הפחד והקושי. אני רוצה להרים את עיני, להרים את סנטרי, זקופה, יציבה, החלטית ונחושה.
עם מבט קדימה, מוכנה לכבוש את המכשול והיעד מולי.
אני רוצה לסמוך על עצמי ולקבל גם את ההחלטות הפחות המוצלחות שלי וללמוד מהם, להכיר את כל מה שמשלים ומחבר את אישיותי.
זה בסדר לעשות טעות, ככה לומדים.
זה בסדר להרגיש רגש חי ובוער, לבכות ולצחוק את זה החוצה, כי זה טבעי כל כך.
אבל במשך זמן מסוים ואז לזרום ולהמשיך הלאה. רגש זה אנרגיה. ואנרגיה חולפת ועוברת באותה מהירות שבה היא הופיעה.
אין טעם לילחם בה, צריך לתת לה מקום ולשחרר את זה, לתת לזה לשטוף אותנו ולזרום בחופשיות ולצאת.
לגיטימי לפעמים להרגיש בדאון, תחושת כישלון או פספוס, ניצול, בלבול או אכזבה.
השאלה אם סוחבים את זה על גבינו כמו מטען כבד , כואב ומעיק, או נותנים לעצמנו קצת הפוגה להרגיש, להתאבל לזמן קצר ולהתנער בנחישות הלאה, לטוב ולהתחלה הנקייה והחדשה. לא להשאיר חלומות נעולים במגירה, בחשש שזה לא ילך או לקבור אותו בערימת תירוצים. אף פעם לא מאוחר לקום ולעשות כל שביכולתנו להגשים את הדברים שאנו רוצים וכמהים להם.
לא כתוב בשום מקום שיש גיל, יופי, מבנה, דת או מגזר כדי להגשים דבר,
נמאס לי לריב עם עצמי.
נמאס לי לשקר כבר.
במה אני נאחזת? מה תופס? מה חשוב כבר?
בא לי להישען על עצמי, בלי לפחד שהמשא הזה כבד,
לא להיות מעמסה, אלא נחמה.
אני לא האויב שלי, אני החברה הכי טובה שיכול להיות לי אי פעם. דייי להילחם! קול פנימי מיוסר זועק ומרטיט את כל גופי
אני אוהבת אותך...
חזרי אלי... סמכי עלי
לא אבגוד בך.
הקול הזה ממשיך ללחוש לי בעדינות שלא אבהל שוב ואברח.
הגיע הזמן לעוף ולפרוח פיה קטנה..
;){kind=link}